החלטה בתיק בש"פ 2323/12

1.             לפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה), מתאריך 06.03.2012, שבגדרה הורה בית המשפט על מעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

           להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.             נגד העוררים הוגש בתאריך 25.12.2011 כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, פריצה לרכב והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לעורר 2 בבש"פ 2323/12 (להלן: מזור) מיוחסת, בנוסף לעבירות הנ"ל, גם עבירה של אחזקת סכין שלא כדין.

           על-פי הנטען באישום הראשון, העוררים קשרו ביניהם קשר לגנוב תכשיטים מ-א.ש. (להלן: המתלונן), שעסק במכירת תכשיטים לבתי עסק שונים באשדוד. בתאריך 18.12.2011 הגיע המתלונן לאשדוד, כשהוא נושא שקית ובה תכשיטים בשווי רב, ויצא למוסרם לבתי עסק שונים. בסמוך לשעה 15:00 חזר המתלונן לרכבו יחד עם השקית ובה תכשיטים בשווי של כ-300,000 ש"ח (להלן: השקית). לפי הנטען, במסגרת הקשר ולשם קידומו המתינו מזור ועורר נוסף סמוך לרכבו של המתלונן, על-מנת לגנוב ממנו את השקית. לאחר שנכנס המתלונן לרכבו והניח את השקית על רצפת הרכב בחלק שמתחת למושב הנוסע שליד הנהג, ניגש אחד מהעוררים הנ"ל לרכבו של המתלונן, פתח את דלת מושב הנוסע, נטל את השקית ונמלט מן המקום יחד עם עורר נוסף. בשלב זה יצא המתלונן מרכבו והחל לרדוף אחר העוררים שנמלטו. על-פי המתואר בכתב אישום, במסגרת הקשר ולשם קידומו, המתינו יתר העוררים לעוררים שנמלטו ברכב מסוג BMW (להלן: רכב המילוט) השייך לקרוב משפחתו של העורר 2 בבש"פ 2427/12 (להלן: דודו). כשהגיעו העוררים שנמלטו לרכב המילוט השיג אותם המתלונן, ומשך את השקית מן העורר, אשר החזיק בה. בתגובה, כך נטען, היכו העוררים שנמלטו את המתלונן באגרופים ובעיטות, הפילו אותו לכביש, והוסיפו להכותו. לאחר מכן, נטלו העוררים שנמלטו את השקית, נכנסו לרכב המילוט, ונסעו מהמקום. העוררים נעצרו לאחר זמן קצר, בעקבות תיאור שמסר המתלונן למשטרה אודות רכב המילוט, כאשר השקית נמצאה מוחבאת בגלגל הרזרבי בתא המטען שברכב.

           על-פי הנטען באישום השני - במועד ובמקום הנ"ל החזיק מזור בסכין, שלא למטרה כשרה.

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשתה טענה המדינה כי נגד העוררים קמה עילת מעצר מכוח ס"ק 21(א)(1)(א), (ב) ו- (ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וזאת נוכח האופן בו תקפו את המתלונן לשם השגת מבוקשם, ובשים לב להתנהלותם בעת בריחתם מזירת האירוע. עוד טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים.

4.             בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי חלקו באי כוח העוררים על קיומן של ראיות לכאורה, ועתרו לשחרורם של העוררים כנגד חתימת ערבות עצמית.

           בא כוח העוררים ב-בש"פ 2323/12 הפנה, לעניין זה, לתוצאות מסדר הזיהוי שנערך למתלונן, בגדרו לא זיהה המתלונן את העורר 1 (להלן: רמז), ואילו את מזור זיהה אמנם בתחילה, בזיהוי ספונטני בתחנת המשטרה, כמי שנטל מידיו את השקית, אך בהמשך, במסגרת מסדר זיהוי באמצעות תמונות, ייחס אותו "תפקיד" - לעורר 1 ב-בש"פ 2427/12 (להלן: מוטי).

           בא כוח העוררים ב-בש"פ 2427/12 הוסיף כי אי הוודאות בעניין זיהוי העוררים משתקפת בכתב-האישום, אשר מרבית סעיפיו אינם מתייחסים לעוררים ספציפיים, וציין כי באף אחד מן האירועים המתוארים בכתב האישום לא הוזכרו (לא על-ידי המתלונן ולא על-ידי עד הראייה) למעלה משלושה מעורבים, והנה לנו בכתב האישום ארבעה נאשמים.

5.             בהחלטתו מתאריך 06.03.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה, והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

           בית המשפט הנכבד קבע כי המדינה הניחה תשתית ראייתית לכאורית נגד כל העוררים, כנדרש על-פי המבחן שנקבע ב-בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הלכת זאדה). בהקשר זה ציין בית המשפט כי קיימת התאמה בין התיאור שמסר המתלונן אודות האירוע לבין הודעותיו של עד הראייה, והוסיף כי נתקבלה תוצאה ראשונית של חוות דעת דנ"א שלפיה באחד הכובעים שנתפסו בתא האחורי של הרכב נמצא דנ"א שתואם למזור.

           באשר להשגות שהעלו באי כוחם של הנאשמים כנגד מסדרי הזיהוי, קבע בית המשפט כי מקומן של השגות אלה, הנוגעות למשקל שיש לייחס למסדרי הזיהוי, להתברר בהליך העיקרי.

           עוד קבע בית המשפט כי עובדות כתב האישום, בשים לב לתכנון המוקדם, הפעילות לאור יום והאלימות הקשה שהפעילו העוררים כלפי המתלונן, מעידות על המסוכנות הנשקפת מן העוררים לביטחון הציבור. נוכח מסוכנות זו, בשילוב עברם הפלילי של העוררים ונסיבות מעצרם, המעצימות את החשש להימלטותם מן הדין - סבר בית המשפט הנכבד כי אין די בחלופת מעצר, והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

           מכאן העררים שלפני.

6.             בעררים שהגישו ובדיון שנערך בפניי טענו באי כוח העוררים כדלקמן:

(א)           בש"פ 2323/12:

           בנוגע לעורר 1, רמז, נטען כי הראיות נגדו קלושות ביותר, ואין בהן כדי לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת. בהקשר זה מציין בא כוחו כי מעדותו של עד הראייה והודעתו של המתלונן עולה כי באירוע השתתפו לכל היותר שלושה אנשים: שני שודדים ונהג רכב המילוט. מכאן, לשיטתו, שאחד מן העוררים לא השתתף כלל באירוע, כאשר המתלונן לא זיהה את תמונתו של רמז במסדר זיהוי שנערך לו. בנסיבות אלה, ונוכח טענתו של העורר 1 בחקירתו כי עלה לרכב המילוט מספר דקות לפני שנעצר על-ידי המשטרה - הסניגור המלומד סבור כי לא ניתן לקשור את רמז לאירוע השוד, גם לא באמצעות חזקת ההחזקה התכופה, שיכולה, לשיטתו, לחול על עצם החזקת התכשיטים ברכב, אך לא על אירוע השוד.

           באשר לעורר 2, מזור, נטען כי עוצמת הראיות נגדו איננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, מזור זוהה על-ידי המתלונן כמי שחטף מידיו את שקית התכשיטים בעקבות מפגש ספונטני לכאורה שערכה ביניהם המשטרה, אך בהמשך חזר בו מן הזיהוי, וביקש כי תוצג בפניו תמונה של מזור על מנת שיכול לזהותו בוודאות, ברם בקשתו לא נענתה. יתרה מכך, במסדר זיהוי שנערך כיומיים לאחר האירוע, זיהה המתלונן דווקא את מוטי כמי שחטף מידיו את השקית. בא כוח העוררים טוען כי בנסיבות אלה אין די בזיהוי ה"ספונטני", והיה מקום לערוך גם בעניינו של מזור מסדר זיהוי כדין. 

           עוד טען בא כוח העוררים כי שגה בית המשפט קמא כשהתייחס לארבעת העוררים כאל מקשה אחת, ונמנע מלבחון את אפשרות קיומה של חלופת מעצר הולמת ביחס לאף אחד מן העוררים.